סוגי צביעה דקורטיבית: ונציאני, טרוול, מטאלי ובטון, מה באמת ההבדל

השאלה שאני שומע הכי הרבה בנושא הזה היא מה זה בעצם ונציאני. ונציאני, טרוול, מרוקאי, מטאלי, בטון אדריכלי, מיקרוטופינג ושליכט הם לא שבעה שמות שיווקיים לאותה עבודה. אלה משפחות חומר שונות, וההפרש ביניהן מתגלה לא ביום שמסיימים אלא שנתיים אחר כך.

לכן אני לא ממיין אותן לפי מראה אלא לפי שלושה מדדים: כמה מפולס הקיר צריך להיות לפני שמתחילים, במה הגימור נסגר בסוף, וכמה קשה יהיה להחליף אותו. המדד השלישי הוא זה שכמעט אף אחד לא שואל עליו מראש, והוא זה שקובע כמה יעלה השיפוץ הבא.

בחירת הגוון ובחירת הגימור הן שתי החלטות נפרדות, ולא כדאי לערבב ביניהן. בחירת גוון שלא יימאס אחרי שנה היא דיון בפני עצמו; כאן אני מדבר רק על החומר: מה הוא, על מה הוא יושב, וכמה הוא ישרוד.

ונציאני: למה הוא לא סולח על קיר עקום

ונציאני קלאסי הוא סיד עם אבקת שיש. מורחים אותו בכף פלדה בשכבות דקיקות, ובסוף מלטשים אותו באותה כף עד שהוא מקבל ברק. המראה שנוצר הוא עומק כמעט שקוף, כמו הסתכלות לתוך אבן ולא על צבע. בשוק הישראלי מוכרים תחת אותו שם גם גרסאות אקריליות, שמחקות את המראה בפחות שכבות ובפחות עבודה. הן זולות יותר, ורואים את ההבדל בעיקר בעומק ובאופן שבו הן מגיבות לאור.

העובי הכולל של ונציאני הוא לרוב פחות ממילימטר, ובזה טמונה כל הבעיה. שכבה דקה כל כך לא מיישרת שום דבר. היא מעתיקה. גל בקיר, גבול של תיקון שפכטל ישן, פס שיוף שלא נגמר בעדינות: הליטוש מחזיר אור, והאור מסגיר את כולם. לכן ונציאני יושב רק על שפכטל מלא ומפולס עם יסוד מתאים, ולא על קיר שסתם נצבע יפה.

הליטוש הסופי נעשה בשעווה או בסבון מינרלי, ושם נמצאת נקודת התורפה. השעווה היא זו שנותנת את הברק, והיא גם זו שסופגת שומן, נכתמת מחומרי ניקוי חזקים ולא אוהבת חומצה. גימור סיד אמיתי ממשיך להתקשות שבועות אחרי שסיימתי, ובסוף הוא קשה מאוד, אבל השכבה שמעליו נשארת עדינה.

טרוול ומרוקאי: אותה משפחה, שתי מטרות

טרוול הוא שם כללי לגימור שנמרח בכף ומשאיר מרקם: תנועות חופפות, הבדלי גוון עדינים, ומראה שנע בין מט לסאטן לפי מידת הליטוש. הוא סובלני הרבה יותר מוונציאני, כי אי-האחידות היא חלק מהעיצוב ולא פגם. גל קל בקיר פשוט נבלע בתוך המרקם.

מרוקאי, או טדלקת, הוא סיפור אחר בתוך אותה משפחה. זה גימור סיד שמלטשים אותו באבן ומטפלים בו בסבון, והתגובה הכימית בין הסבון לסיד יוצרת משטח דוחה מים, בלי תפרים. זו הסיבה שהוא מגיע מחדרי רחצה. אבל דוחה מים אינו אטום למים, וזה הבדל שעולה כסף.

אפקט מטאלי: הכי מרשים והכי לא סלחני

אפקט מטאלי בנוי משכבת בסיס בגוון, ומעליה שכבה או שתיים עם פיגמנט מנצנץ. המראה משתנה לפי זווית העמידה ולפי מקור האור, ולכן קיר כזה נראה אחרת בבוקר ובערב. זו התכונה שמוכרת אותו, וזו גם התכונה שהופכת אותו לקשה ביותר לביצוע.

שתי מלכודות. הראשונה: כיוון המריחה הוא חלק מהעיצוב, וקיר חייב להיסגר רטוב על רטוב מקצה לקצה. עצירה באמצע משאירה קו חיבור שלא נעלם, ואי אפשר לתקן אותו בלי לעשות את הקיר מחדש. השנייה: תאורה מלטפת. אם יש חלון בקיר הצמוד, האור נכנס כמעט במקביל לקיר ומגדיל כל פגם פי כמה. על קיר כזה אני אומר את זה מראש, גם אם המשמעות היא לוותר על העבודה.

בטון אדריכלי ומיקרוטופינג: מה באמת ההבדל

כאן יש בלבול מונחים אמיתי. בטון אדריכלי במובן המקצועי הוא יציקה: בטון חשוף שנוצק בתבנית ונשאר גלוי. מה שנמכר לשיפוץ דירה בשם הזה הוא חיקוי בעובי מילימטר או שניים, שמורחים בכף ומקבלים ממנו כתמי ענן וסימני תבנית מדומים. זה מוצר טוב, אבל צריך לדעת מה קונים.

מיקרוטופינג הוא בן משפחה קרוב, ובעיקר הרבה יותר שימושי. זו תערובת צמנט-פולימר בעובי כולל של מילימטר עד שלושה, והיא מסוגלת לשבת גם על ריצוף קיים, גם על רצפה, גם על משטח עבודה וגם בתא מקלחת. התנאים לכך שניים: רשת סיבים במקומות שהיצרן דורש, בתפרים ובנקודות התזוזה וברצפה לרוב על כל השטח, וסגירה בלפחות שתי שכבות סילר פוליאוריטן. הסילר הוא מה שהופך אותה לשמישה, והוא גם מה שנשחק ודורש חידוש כל כמה שנים.

המגבלה של מיקרוטופינג היא לא מים אלא תזוזה וחומצה. שכבה של שני מילימטרים לא מגשרת על תשתית שזזה, ולכן היא תיסדק בדיוק בקו שהתשתית נסדקת בו. ובמטבח, לימון ויין שנשפכים על משטח סגור בסילר משאירים כתם מט שלא תמיד יורד.

שליכט פנים: הגימור שכמעט לא מדברים עליו

שליכט הוא מרקם גרגרי גס, מט לגמרי, שנמרח בשכבה אחת על יסוד. הוא הכי סלחני מכולם. הוא מסתיר פגמים במקום להעתיק אותם, והוא חזק מאוד למכות. בגלל זה רואים אותו בחדרי מדרגות ובקירות חוץ. בתוך דירה הוא עובד רק במינון נכון, כי הוא תופס אבק, לא נשטף בקלות, והמרקם הגס שורט את מי שנצמד אליו.

איזה גימור מתאים לאיזה חדר

אותו חומר בדיוק יכול להיות בחירה מצוינת בסלון וטעות במסדרון. מה שקובע הוא לא הגודל של החדר אלא שני דברים: כמה נוגעים בקיר, ומאיפה מגיע האור.

• ◆סלון וקיר טלוויזיה: ונציאני, בטון או מטאלי. יש שם מרחק מבט, ולרוב אפשר לשלוט בתאורה
• ◆חדר שינה מאחורי המיטה: כמעט הכול עובד, כי אף אחד לא נוגע בו. אם יש חלון בקיר הצמוד, מטאלי הופך לסיכון
• ◆מסדרון צר: לא שליכט ולא מרקם גס. כתפיים, תיקים וילדים נוגעים בקיר הזה כל יום
• ◆מטבח: בטון או מיקרוטופינג סגורים בסילר. ונציאני בשעווה מול הכיריים סופג שומן ונכתם
• ◆מקלחת ואמבטיה: רק מרוקאי או מיקרוטופינג, ורק מעל מערכת איטום תקינה
• ◆חדר ילדים: מרקם עדין וסלחני, לא ברק. גימור מלוטש מראה כל טביעת יד
• ◆מרפסת פתוחה וקיר חוץ: רק מוצר שמוגדר לחוץ. גימור פנים על קיר חיצוני מתקלף ומתפורר מהר, לעיתים כבר אחרי חורף אחד

סדר העבודה על קיר דקורטיבי

1. 1בודקים את הקיר לפני שקונים חומר

   מקישים על הקיר ומחפשים צליל חלול, מסתכלים על סדקים ובודקים ספיגה במים. קיר שמתופף או קיר עם כתם רטוב הוא לא קיר שמתחילים עליו. הגימור יעלה על בעיה קיימת ויסתיר אותה בדיוק עד שהיא תתפרץ.

2. 2מפלסים לרמה שהגימור דורש, לא לרמה שהקיר במקרה נמצא בה

   לוונציאני ולמטאלי צריך שפכטל מלא על כל שטח הקיר עם שיוף עדין. לטרוול ולבטון מספיק קיר ישר עם תיקונים טובים. לשליכט אפשר להסתפק בפחות. זה השלב שקובע את התוצאה, וגם השלב שרוב הפערים במחיר יושבים בו.

3. 3יסוד שמתאים לחומר, לא יסוד כללי

   כל יצרן מגדיר יסוד ספציפי לגימור שלו, לרוב יסוד מגורען שנותן אחיזה, או יסוד מקשר על משטח חלק וסגור כמו ריצוף או בטון מוחלק. יסוד לא נכון הוא הסיבה מספר אחת לקילופים בשנה הראשונה.

4. 4שכבות דקות עם ייבוש מלא ביניהן

   שכבה עבה מתכווצת ונסדקת, ובגימור דקורטיבי הסדק הוא לא תיקון קטן אלא קיר שלם מחדש. בקיץ ובחדר מאוורר מדובר בכמה שעות בין שכבות; בחורף, בחדר סגור או על קיר חיצוני קר, זה יכול להיות יום שלם. אני עובד לפי מגע ולא לפי שעון.

5. 5סגירה, וזו החלטה, לא פורמליות

   שעווה נותנת ברק ועומק אבל מוסיפה שכבה עדינה; סילר פוליאוריטן מט נותן עמידות אמיתית למים ולשומן ומוריד מעט מהעומק; סבון מינרלי הוא הסגירה של גימורי סיד. בוחרים לפי החדר, לא לפי מה שנראה יפה בדוגמה. סילר צריך לרוב יממה למגע ומספר ימים לעומס מים מלא.

אם הקיר מגיע עם היסטוריה של תיקונים, שווה לקרוא קודם על תיקוני שפכטל שלא מסגירים את עצמם. ואם יש כתם או התקלפות שחוזרים באותו מקום, זו לא שאלה של גימור: מטפלים במקור הרטיבות קודם, אחרת החומר היקר יעלה על הבעיה וייהרס איתה.

יש קיר ספציפי שאתם מתלבטים לגביו? שלחו לי תמונה שלו באור יום ל-053-582-8855, ואגיד לכם לאיזה כיוון הוא מתאים ומה צריך לעשות לו לפני. את המחיר אני סוגר אחרי שאני רואה את הקיר, ומראש.

מה קורה כשרוצים להחליף בעוד חמש שנים

זו שאלה שאני מעלה מיוזמתי, כי היא כמעט לא עולה לבד. הבעיה בהחלפה של גימור דקורטיבי אינה הגימור עצמו, שהוא דק, אלא השכבה שסוגרת אותו. שעווה וסילר קיימים בדיוק כדי שכלום לא ייאחז בהם, וזה כולל את הצבע הבא. צבע פנים רגיל שנמרח על משטח סגור מתקלף ביריעות תוך חודשים. וכל שיוף בשלב הזה מייצר אבק דק של צמנט וסיד. עובדים עם מסכה ועם שואב אבק על המשחזת, לא עם מטאטא אחרי.

1. 1אפקט מטאלי, הכי קל. שכבת יסוד לבן חוסם ושתי שכבות צבע, ובדרך כלל זהו. הנצנוץ עלול לעלות דרך שכבה אחת, ולכן לא מדלגים על היסוד
2. 2בטון אדריכלי ומיקרוטופינג בקיר: משייפים כדי לפתוח את הסילר, מנקים אבק ביסודיות, יסוד מקשר, ורק אז שפכטל או צבע
3. 3ונציאני: מורידים את השעווה, משייפים, יסוד מקשר, ובמקרים רבים שפכטל מלא. בפועל זו כמעט עבודת קיר מהתחלה
4. 4טרוול ומרקמים גסים: צבע מעליהם רק יעתיק את המרקם. הפתרון הוא שפכטל מלא בשתיים או שלוש שכבות, או לוח גבס על הקיר
5. 5שליכט, הכי קשה. או הורדה מכנית, או שפכטל מלא עבה, או חיפוי מעליו
6. 6מיקרוטופינג ברצפה: כמעט אף פעם לא מסירים אותו. מרצפים מעליו, וזה מוסיף גובה לרצפה ומחייב טיפול בדלתות ובמפלסים

לפעמים המסקנה מהרשימה הזאת היא שגימור דקורטיבי הוא לא הכיוון. קיר בעייתי במיוחד, או לקוח שיודע שהוא יתחרט בעוד שלוש שנים, יקבלו ממני המלצה אחרת לגמרי: חיפוי קיר הוא הפיך הרבה יותר, ובמקרים מסוימים גם זול יותר.

ועוד קו אדום אחד. אם יש סדק שחוזר באותו מקום אחרי תיקון, או קיר שמתופף כשמקישים עליו לאורך שטח גדול, עוצרים. גימור דקורטיבי על תשתית שזזה ייסדק בדיוק באותו קו, רק שהפעם התיקון יעלה פי כמה. סדק שנפתח לרוחב, סדק אלכסוני בפינת פתח או סדק שממשיך גם בתקרה אינו עניין של צבע. שם בודקים את מקור התזוזה, ואם יש חשד לבעיה קונסטרוקטיבית צריך מהנדס לפני שקונים שק חומר אחד.